February 17th, 2016

Poetry has a special place in my life. Ann Sexton was one of the poets I discovered early on and even had the opportunity to translate and the good fortune to have the translation published. 
Sexton, a troubled soul whose encounters with the mental health system of her time were depicted in many poems, has a lot to teach about our profession, it's challenges and it's beauty. 

Said The Poet To The Analyst
​My business is words. Words are like labels,
or coins, or better, like swarming bees.
I confess I am only broken by the sources of things;
as if words were counted like dead bees in the attic,
unbuckled from their yellow eyes and their dry wings.
I must always forget how one word is able to pick
out another, to manner another, until I have got
something I might have said...
but did not.

Your business is watching my words. But I
admit nothing. I work with my best, for instances,
when I can write my praise for a nickel machine,
that one night in Nevada: telling how the magic jackpot
came clacking three bells out, over the lucky screen.
But if you should say this is something it is not,
then I grow weak, remembering how my hands felt funny
and ridiculous and crowded with all
the believing money.

---

And a beautiful translation to Hebrew by Yael Gloverman:

אמרה המשוררת לפסיכולוג
אן סקסטון
הָעֵסֶק שֶׁלִּי הוּא מִלִּים. מִלִּים הֵן כְּמוֹ תָּוִיּוֹת,
אוֹ מַטְבְּעוֹת, אוֹ נָכוֹן יוֹתֵר כְּמוֹ דְּבוֹרִים רוֹחֲשׁוֹת.
אֲנִי מִתְוַדָּה, אוֹתִי שׁוֹבְרִים רַק שָׁרְשֵׁי הַדְּבָרִים;
כְּאִלּוּ מִלִּים הֵן דְּבוֹרִים מֵתוֹת שֶׁסּוֹפְרִים בַּעֲלִיַּת הַגָּג,
מְפֹרָקוֹת מֵעֵינֵיהֶן הַצְּהֻבּוֹת וּמִכַּנְפֵיהֶן הַיְבֵשׁוֹת.
תָּמִיד עָלַי לִשְׁכֹּחַ אֵיךְ יְכוֹלָה מִלָּה אַחַת
לִבְחֹר אַחֶרֶת, לָצוּר אַחֶרֶת, עַד שֶׁיֵּשׁ לִי פֹּה
מַשֶּׁהוּ שֶׁאָמַרְתִּי, כִּמְעַט...
אֲבָל לֹא.
הָעֵסֶק שֶׁלְּךָ הוּא לִבְחֹן אֶת מִלּוֹתַי. אֲבָל
אֲנִי לֹא מוֹדָה בְּדָבָר. אֲנִי עוֹבֶדֶת עִם הַטּוֹב שֶׁבִּי,
כְּמוֹ בַּלַּיְלָה הַהוּא בְּנֶבָדָה, כְּשֶׁהִצְלַחְתִּי לִכְתֹּב
אֶת שִׁבְחֵי מְכוֹנַת הַמַּזָּל: לְסַפֵּר אֵיךְ הַזְּכִיָּה הַפִּלְאִית
הִרְעִישָׁה שְׁלשָׁה פַּעֲמוֹנִים עַל פְּנֵי הַמָּסָךְ הַמְמֻזָּל.
אֲבָל אִם תַּגִּיד שֶׁזֶּה מַשֶּׁהוּ שׁוֹנֶה בְּתַכְלִית,
אָז אֲנִי נֶחֱלֶשֶׁת, נִזְכֶּרֶת בַּתְּחוּשָׁה הַמְשֻׁנָּה
שֶׁפָּשְׁטָה בְּיָדַי, אֵיךְ נִדְמוּ נִלְעָגוֹת וּדְחוּסוֹת
בְּכָל אוֹתוֹ כֶּסֶף מָלֵא אֱמוּנָה.

​